<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ע"ו</h1>
<h2>דף מא.</h2>
סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבי', פי' הקונטר' דפליגי אי דרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית, וה"ה דאיפליגו בטלית של צמר, דלב"ש אסור לעשות לבן של פשתן. ובשמועה של מנחות, כמה מחלוקת, יש שמורין ואומרי' ב"ש וב"ה בכל הציציות חלוקין אפי' בפשתן לפשתן, דלב"ש לא דרשי סמוכין, מוקמי להאי קרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, בטלית של צמר, אבל סדין פטור מכל ציצית. וב"ה דרשי סמוכין מחייבו ליה לסדין מן התורה אף בתכלת, אלא שחכמים גזרו שלא להטיל בו ציצית כלל אפי' פשתי' לבן לפשתי', כדמפר' טעמ' שמא יקרע סדינו ויתפרנו בתוך שלש, לפי שהסדין עשוי לשכיבה ועשוי ליקרע וגזרו בו, א"נ משום כסות לילה כדמפר' ואזיל, ונמצא אם תתיר כל תכלת בסדין, נמצאו כלאים שלא במקום מצוה, ומתוך שגזרו על התכלת, גזרו על כל ציצית אפילו פשתי' לפשתי' ובטלוה, ויש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כדמפר' ביבמות פ' האשה רבה [יבמות צ' ע"ב]. והאי דנקט במנחות פ' התכלת, והלא כל המטיל (בסדינו) [תכלת] אינו אלא [מן] המתמיהין, לאו דוקא תכלת, אלא ה"ה לבן כדמוכח הת', אלא תכלת נקט משום דלקולא אתי מינייהו כדפרישית. וכן נמצא בתשובת הגאונים, ושפרשתם שיש בתשובות, דעבידי תקנתא לאחותי חוטי כיתנא במאני דכיתנא, חס ושלו' לא היתירו בו, ואל תעשו בו, דהא דרבא רמי צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, דמשמ' דאיכא טלית דפשתן, ליתא, משום קושיא, דהא אשכחי' מלאכא לרב קטינא דמיכסי סדינא, ואי ס"ד איפשר למירמי חוטי דכיתנא, מלאכא מאי טעמא לא א"ל, הילכך לא איפשר. ואולם תשובת רבינו שלמה ראיתי על זאת, כי אמר המשיב על תחלת דבריו לא כיון יפה, והנה אכתוב, לשון אבי מורי הרב, אשר הבין מתשובת' וקיצר לפרשה בפ' התכל'. וכך פירוש, סדין בציצית ב"ש פוטרי', ודאי הא מילת' פשיט' לן דכלאים בציצית שרי, אם יש בו תכלת בין [מדרשא ד]סמוכין, דכ"ע דרשי סמוכין במשנה תורה [יבמות ד' ע"א], בין ממשמעות בגדיהם דדריש ר' שמעון, אבל כי לית ליה להטיל תכלת בסדינו, או' ב"ש שאין לו להטיל אפי' חוטי פשתן בסדין, דאינו עיקר מצוה כלל, ולהכי נקט פוטרין ולא נקט אוסרין, היכא דב"ה מחייבין, וכל שכן דבתכלת תרויהו מודו, דהוא עיקר המצוה גם בסדין וגם בצמר יהא פוטר, דכך עיקר המצות גם בסדין וגם בצמר, ומסיק א"ר אלעז' בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים, אינו אלא מן המתמיהין, וגם נהגו בו איסור, א"ר א"כ למה אסרוה, פי' ר' אלעזר קאי אברית' דלעי', ואומ' שניכם מודים דאם יש לו תכלת דמטיל בסדין עם חוטי פשתן, והלא בירושלים נוהגים בו איסור, וקאי ר' לפרושי מילתיה, א"כ למה מאחר דשניהן מודין דחייבת בסדין בתכלת, תפרש לי למה אסרוה בירושלים, פי' שאינן בקיאין, פ' להכיר תכלת. ותדע לך דהכי הוא דודאי לבן מטילים בו סדין דפשתים, ותימהון דבני ירושלים, אתכלת קאי, מדאמ' ר' אלעזר בר צדוק, והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, ולא קא' ציצית כלשון המשנה או כלשון הבריית', גבי פטורא דב"ש, ש"מ מאן דמחייב בבריית' סדין בציצית דאוריית', ואסר לה מדרבנ', תכלת קאסר משום כלאים ולא לבן דאיפשר במינו, ואע"ג דמיחייבי בחוטי לבן בסדין, מ"מ עיקר המצוה אינו, והיינו דא"ל מלאכא לרב קטינא דמיכסי סדינא, ולפי הדעת חוטי לבן היו בו דלא שביק ב"ה ועביד כב"ש. והאי דקפיד מלאכא, משום שהיה לו לרדוף אחר תכלת, כדי לקיים עיקר המצוה, והכי קא"ל טצדק' למיפטר נפשך מציצית, מפני שהתכלת דמיה יקרין אתה מבקש תחבולות ליפטר ממנה, והאי דקא"ל מציצית, משום דעיקר מצות ציצית בתכלת, והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה, אלא אחת מן השתים כמו שאמרנו. א"נ היינו קפידא דמלאכא, דאע"ג דאוקימנא דכד מיכסי בטלית דבת חיובא חייבי רחמנא, והאי סדינא לאו בת חיובא היא, כדאמ' לפי שאין הכל בקיאין, או משום כסות לילה או משום שמא יקרע סדינו, מ"מ מזה היה כועס, שלא היה רודף אחר טלית בת חיובא, כדי לקיים מצות ציצית שלימה בתכלת. וכה"ג שנינו [סוכה כ"ח ע"א], אצל ר' יוחנן בן החורנית שהיה יושב בסוכה גדולה בפתח ושלחנו בתוך הבית, והיה מקיים בה מצות סוכה בשעה שהיה ישן בתוכה, ולפי שלדברי ב"ש לא היה מקיים מצות אכילה, אמרי ליה לא קיימתה מצות סוכה מימיך, וה"נ קא' הכא לפי שלא קיים מצות ציצית מן המובחר, קא"ל למיפטר נפשך מן ציצית, אע"פ שהיה מקיים ציצית בלבן דומיא דסוכה. ותדע שהוא מקניטו, על אשר לא היה רודף אחר טלית בת חיובא, דהא אמרי' נהי דחייביה רחמנ', כי אית ליה טלית בת חיובא, לאהדורי אבתרה מי חייביה, ואפי' הכי כיון דגברא רבא הוא מיבעי ליה לאהדורי בתר קיומי מצוה, דילפי' ממשה דכת' [דברים ג'] אעברה נא ואראה וגו', וכי צריך היה משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה, שהרבה כל תחנונים הללו בדבר זה, אלא הרבה מצות נצטוו ישר' בארץ ותליות בארץ, והיה מתאוה לקיימן, לפיכך הרבה פגעים ותחנונים על כך. והת' בפ' במה מדליקין [שבת כ"ה ע"ב] ה"פ שהיו תלמידיו של ר' יהודה בר אילעאי מחבאין כנפי כסותן ממנו, גם הם נתעטפו בסדינין שהיו בהן חוטי פשתן, והיו מחבאין אותן ממנו, בשביל שלא הטילו בהן תכלת אלא לבן, דאיהו לא גזר משום כסות לילה, ואמ' להם בניי לא כך שניתי לכם, סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה. דכך שניתי לכם, היציעה של בריית', וב"ה מחייבין בכל דבר בין בתכלת בין בלבן, ואין דמהלכה כדברי ב"ה הביא להם ראיה, אלא שכך היציעה של בריית' ששנה להם, ומיהו גם ב"ש מודים דאם יש לו תכלת שיטיל בו, דאינהו שרו נמי כלאים בציצית במקום מצוה, ואתם למה לא תיקנתם תכלת בסדינכם, ואינהו סבור, משום כסות לילה, אע"ג מדאוריית' מיחייב, מדרבנן גזור משום כסות לילה, ויש כח ביד בית דין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כדאית' פ' האשה רבה [יבמות צ' ע"ב], בעיי לאותובך ערל והזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת, אלא בכולהו שב ואל תעשה נינהו, ואין נראה כאילו עקרוה לגמרי. ואע"פ שלא פירש כך בבמה מדליקין, מיהו כך בינותי מתשובתו כל זה לשון הר"ר בונפנט. וקצת האריך בנו הר"ר יקר שיח' מלשון התשובה. כי כמה הוכחות יש בדבר, [שסדין] בציצית לא נפטר מלבן שהוא מינו לכל הפחות, ולפי' המפרשי' דב"ש פוטרין בסדין בציצית בין מתכלת בין מלבן קשה, וכי לית להו לב"ש סמוכין מן התורה, כדנסב לה ר' אלעזר מקרא בריש יבמות [ד' ע"א], שנ' [תהלים קי"א] סמוכין לעד לעולם עשויין באמת וביושר, והא אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה, [במשנה תורה דריש] אי משום דמפנה, אי משום דמוכח, וכן משמע בריש מס' יבמות [שם]. ותו אי לית להו לב"ש סמוכי' אפי' במשנה תורה, א"כ לית להו נמי דאתי עשה ודחי לא תעשה, וזה אי איפשר להיות, ומהיכא נפקא להו אם לא מכלאים בציצית, כדאית' בפ"ק דיבמו', ואע"ג דאיכא דמפיק דאתי עשה ודחי את לא תעשה, מראשו בנזיר פ"ג מינין [נ"ח ע"א], דיחוי בעלמא היא ואין למדין הימינה, כדמוכח ביבמו'. ומדאמר ר' אלעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, מכלל דהלכה כב"ש. והצרפתים מפרש' כולה סוגיא דמנחות דאתיא כב"ש דגזרי משום כסות לילה, וכתבו הצרפת' וכן הלכה. וכן פוסק בסדר רב עמרם גאון, שזו היא אחת מן שלש דהלכה כב"ש. ואומ' ר' שכך עשה בתשובתו. ועוד אומר, כל המטיל ציצית בסדינו אינו אלא טועה דהא מלאכא אשכחיה לרב קטינא, ועוד אית דגרסי שדא ר' זירא לסדיני', כלומר השליכו מעליו ולא הלך בו יותר, כיון שלא היה ראוי להטיל בו ציצית כלל. צרפת'. ולדברי הכל צמר בשל פשתים לא, כיון דליכא תכלת, אבל בדומה שמפור' ביבמות, דכי ליכא תכלת ד' חוטין של צמר בפשתים הוא דלא, אבל ב' חוטין של צמר וב' חוטין של פשתים שפיר דמי. ובתשובה אחרת ראיתי כמו כן בנופת צופים, דודאי אין להטיל ציצית בשל פשתים אפי' ציצית לבן נמי לא. וקצת הוכחה דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, וקתני סדינ' דומיא דסרבלא, מה סרבלא דלאו בר חיוב הוא כלל דסרבל הוא מקטורן דאין לו כנפים ד' ואין בה חיוב ציצית כלל, אמ' סדינא נמי דלאו בר חיוב הוא כלל, ואין בה משום ציצית. והיינו דקא פריך הת', א"ל אי אמר' חובת טלית היא הא לא מחייב', ואי ס"ד דמין במינו מטילין, אמאי לא רמא ביה רב קטינא ציצית של פשתן, והלא מן התורה מותר, כדרבא רמי, כת' הכנף מין הכנף, וכת' פתיל תכלת, כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, צמר ופשתים פוטרין בין במינו בין שלא במינו וכו', אלא ש"מ דלפיכך לא תטיל בו שום ציצית, דסמך אגזירה דרבנן דאסרו להטיל ציצית בסדין וכו'. התשובה ארוכה מאד ונקצרה.
אבל באלפסי כתב בהלכות ציצית בתשובת רש"י, והא לך לשונו. ת"ר סדין בציצית וכו'. במנחות פ' התכלת, א' רשב"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהן מוטב, ומפרשי' העולם כגון שיטול בטלית במינו, צמר בצמר ופשתי' בפשתי' מוטב, ואם לאו שאין לך פשתי' להטיל בפשתי', קודם שתיבטל המצוה שלא לקיימה יבא עשה וידחה לא תעשה. ולא נהיר' לר', דהא כל דבר שאיפשר אע"פ שאין לו עכשיו לא קרי אי איפשר, דאם אין לו עכשיו יכול שיהיה לו לאחר זמן, ולא קרי אי איפש' אלא דבר שאי איפש' להיות כלל, ותו דהא רבא דאמ' לעיל [ל"ט ע"ב] בהדי', דצמר ופשתי' פוטרי' בין במינן בין שלא במינן, והיינו כלאים כדמוכ' לעי', דאישתרו כלאים בכלך, ש"מ דאעג"ב דאית ליה תרוויהו, יש לעשות כלאים, וכן סביר' ליה לתנא דבי ר' ישמעאל, דבצמר ופשתי' שרו ביה כלאים, וכן שמואל ולוי ורחב' א' רבי יהוד' דכל הני לית לאוקומי בדלית ליה מינו. ותו דאי כפי' המפר', קשי' מפ"ג מינין [נזיר מ"א ע"א], בנזיר שגלח וכו' אי ס"ד אי עביד במלקט ורהיטני מצוה קעביד, כיון דלא כת' תער ליעביד כר' שמע' בן לקי', דא' כל מקום שיכול לקיים שניהם דלא אתי עשה וכו' ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה, ועתה לפירוש' יאמ', כי איצטריך קרא למישרי תער היכי דלית ליה מלקט ורהיטני, אלא ש"מ דכל מילת' שיכול להיות שיהא לו לא קרי אי אתה יכול. להכי פי' מו' הכי, לא יהא אלא לבן, פי' צמר לבן, דכלאים בציצית אישתראי, ומשני כיון דאיפשר כרשב"ל דא' כל מקו' שאתה מוצ' עש' ולא תעש' אם אתה יכול לקיים שניה', כגון ציצי' של פשתי' בטלית של פשתי', וציצי' של צמר בטלית של צמר מוטב, דכיון דאיפשר לקיים זאת המצוה במינו, לא התירה תורה שלא במינו, דבכה"ג לא אישתראי כלאים כלל, ואם לאו שאינך יכול לקיים שניה', כגון גבי תכלת שהתירתו תורה, דאי איפש' בלא כלאים ואמרה תורה שעיקר מצותו כשיש לך תכלת לעשותו כלאים, שהרי כתיב ונתנו על ציצי' הכנף, היינו מין כנף בין אם הוא צמר בין אם הוא פשתן, וכת' פתיל תכלת דהיינו צימרא והוא כלאים, וכת' לא תלבש שעטנז גדילים תעש' לך מהן, דמשמ' שהתורה התירתו בכלאי', היינו דוקא בתכלת שעיקר מצוותו בכך ואין יכול לקיים עיקר מצות ציצית אלא יבא עשה וידחה את לא תעשה, דבהא ודאי מודינא. וה"פ שמעת' לעיל, אמ' שמואל משמי' דלוי חוטי צמר פוטרי' בשל פשתן, פי' אם טלית פשתן שיש בו תכלת וגם פשתים, דהוי מין הכנף, יטיל בו נמי חוטי צמר לבן דהא הותר בו כלאים, מאחר דאית ביה תכלת. איבעי' להו חוטי פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, פי' צמר לבן אע"פ שיש בו תכלת וקיים נמי מין כנף וגם תכלת, צמר בשל פשתים הוא דפטר, פי' אע"פ שקיים כבר מצות ציצית ותכלת בכלאים, והיה לי לומ' אין להוסיף כלאי' בלא תכלת, אעפ"כ לא אומ' זה, דכיון דתכלת פטר והוא צמר, לבן של צמר נמי מיפטר, אבל פשתי' בצמר לא, פי' אם יש לו טלית של צמר לבן והטיל בו תכלת, יטיל בו מין כנף דהוא צמר לבן, אבל פשתי' לא יטיל בו, והאי דכת' גדילי' תעש' לך מהו היינו מן הכלאים, אוכל לומ' דהיינו דאיצטריך קרא לתכלת לטלית של פשתים, או דילמא כיון דכת' צמר ופשתי' וכת' גדילים תעש' לך מהן, לא שנא הכי ולא שנא הכי, ומסיק א' רחב' אמ' ר' יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן עם תכלת, ושל פשתי' פוטרין בשל צמר עם תכלת דוקא, ועיקר מצוותו היא כך דרחמנא שרייה, אבל בלא תכלת לא שרי, דהא איפשר במינו כרי' לקיש, ולעולם ודאי כפי' מורי, דכל מקום שאי אתה יכול לקיים, פי' היינו עיקר המצוה בלא עקירת הלאו, כגון גבי ציצית בתכלת ודאי יבא עשה וידחה לא תעשה, שהרי התורה התירתו, וכדהת' בנזיר פ"ג מינין, שאם היתה המצוה במלקט ורהיטני כמו בתער, לא הוו שרו בתער, אבל אם עיקר המצוה אינה כ"א בתער, אע"פ שהיה יכול לעשות במלקט ורהיטני לא, אלא ידחה לא תעשה ויקיים מצות תער. ועוד יש ראיה ברורה מפ"ב דיבמות [כ' ע"ב] בגמ', אלמנה לכ"ג איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר' יוחנן ורשב"ל, חד אמ' פוטרת וחד אמ' אינה פוטרת, ומסיק כי פליגי באלמנה מן האירוסין, מאן דא' פוטרין, אתי עשה ודחי לא תעשה ומאן דא' אינה פוטרת, לא אתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאיפשר בחליצה, מיתיבי אם בעלו קנו תיובתא, לימ' תיהוי תיובתא דרשב"ל דאמר כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם וכו', אמ' לך רשב"ל כי קאמינ' היכ' דמיקיימא מצוה, פי' מה שאני אומ' דאתה יכול לקיים שניהם מוטב, היינו היכ' דמיקיים מצוה, הכא חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא, ולפיכך קנו ויש לו לקיים מצות ייבום, וכמו כן הכא בציצית, אע"ג דבסדין איפשר לקיים במינו בחוטי פשתים, במקום תכלת לאו מצוה ויש לדחות הלאו. ובפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ג ע"א], ה"פ אמ' רב משרשי' באו' לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין, פי' כל אב אי איפשר שלא יתכוין לקוץ בהרת בנו, אי איכא אחר ליעביד אחר, שהרי מצות המילה תוכל להתקיים ע"י אחר ויהא האב אסור למול כרשב"ל וכו', ואחר אין בו שום איסור דלא קא מכוין, ומשני דליכ' אחר, פי' מאחר שאין עיקר המצוה תלויה למול את בנו אלא באב, והרי הוא בעיני כמאן דלית אחר במקום מצות האב, דלאב קא מזהר רחמ' ולא לאחר, ועיקר המצוה היא בו, וכדאמ' בפ' הערל בריש [יבמות ע"א ע"ב], כגון שהיה אביו חבוש בבית האסורין ולא מל אותו אחר, אלמ' מאחר דעל האב מוטל עיקר המצוה אע"פ שאיפשר באחר, ימול אע"פ שיש שם בהרת, וכמאן דכת' האב ימול דמי, והיינו אי איפשר לקיים שניהם, שהרי אין מצות המילה מוטלת על האחר, כמו על האב. ועוד אי כפי' המפרשי', דאמ' אם לאו שאין לו פשתי' בפשתים, יטיל בו דצמר והוי כלאים, א"כ אי לית ליה אלא כלאים כגון שנארג בו כלאים יתלה בו ציצית וילבש אותו, וליתי עשה ודחי את לא תעשה, אלא מיסתבר כדפי' מורי. לשון הרב ר' בונפנט הלוי זצק"ל.
<h2>דף נח.</h2>
סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבי', פי' הקונטר' דפליגי אי דרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית, וה"ה דאיפליגו בטלית של צמר, דלב"ש אסור לעשות לבן של פשתן. ובשמועה של מנחות, כמה מחלוקת, יש שמורין ואומרי' ב"ש וב"ה בכל הציציות חלוקין אפי' בפשתן לפשתן, דלב"ש לא דרשי סמוכין, מוקמי להאי קרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, בטלית של צמר, אבל סדין פטור מכל ציצית. וב"ה דרשי סמוכין מחייבו ליה לסדין מן התורה אף בתכלת, אלא שחכמים גזרו שלא להטיל בו ציצית כלל אפי' פשתי' לבן לפשתי', כדמפר' טעמ' שמא יקרע סדינו ויתפרנו בתוך שלש, לפי שהסדין עשוי לשכיבה ועשוי ליקרע וגזרו בו, א"נ משום כסות לילה כדמפר' ואזיל, ונמצא אם תתיר כל תכלת בסדין, נמצאו כלאים שלא במקום מצוה, ומתוך שגזרו על התכלת, גזרו על כל ציצית אפילו פשתי' לפשתי' ובטלוה, ויש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כדמפר' ביבמות פ' האשה רבה [צ' ע"ב]. והאי דנקט במנחות פ' התכלת, והלא כל המטיל (בסדינו) [תכלת] אינו אלא [מן] המתמיהין, לאו דוקא תכלת, אלא ה"ה לבן כדמוכח הת', אלא תכלת נקט משום דלקולא אתי מינייהו כדפרישית. וכן נמצא בתשובת הגאונים, ושפרשתם שיש בתשובות, דעבידי תקנתא לאחותי חוטי כיתנא במאני דכיתנא, חס ושלו' לא היתירו בו, ואל תעשו בו, דהא דרבא רמי צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, דמשמ' דאיכא טלית דפשתן, ליתא, משום קושיא, דהא אשכחי' מלאכא לרב קטינא דמיכסי סדינא, ואי ס"ד איפשר למירמי חוטי דכיתנא, מלאכא מאי טעמא לא א"ל, הילכך לא איפשר. ואולם תשובת רבינו שלמה ראיתי על זאת, כי אמר המשיב על תחלת דבריו לא כיון יפה, והנה אכתוב, לשון אבי מורי הרב, אשר הבין מתשובת' וקיצר לפרשה בפ' התכל'. וכך פירוש, סדין בציצית ב"ש פוטרי', ודאי הא מילת' פשיט' לן דכלאים בציצית שרי, אם יש בו תכלת בין [מדרשא ד]סמוכין, דכ"ע דרשי סמוכין במשנה תורה [יבמות ד' ע"א], בין ממשמעות בגדיהם דדריש ר' שמעון, אבל כי לית ליה להטיל תכלת בסדינו, או' ב"ש שאין לו להטיל אפי' חוטי פשתן בסדין, דאינו עיקר מצוה כלל, ולהכי נקט פוטרין ולא נקט אוסרין, היכא דב"ה מחייבין, וכל שכן דבתכלת תרויהו מודו, דהוא עיקר המצוה גם בסדין וגם בצמר יהא פוטר, דכך עיקר המצות גם בסדין וגם בצמר, ומסיק א"ר אלעז' בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים, אינו אלא מן המתמיהין, וגם נהגו בו איסור, א"ר א"כ למה אסרוה, פי' ר' אלעזר קאי אברית' דלעי', ואומ' שניכם מודים דאם יש לו תכלת דמטיל בסדין עם חוטי פשתן, והלא בירושלים נוהגים בו איסור, וקאי ר' לפרושי מילתיה, א"כ למה מאחר דשניהן מודין דחייבת בסדין בתכלת, תפרש לי למה אסרוה בירושלים, פי' שאינן בקיאין, פ' להכיר תכלת. ותדע לך דהכי הוא דודאי לבן מטילים בו סדין דפשתים, ותימהון דבני ירושלים, אתכלת קאי, מדאמ' ר' אלעזר בר צדוק, והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, ולא קא' ציצית כלשון המשנה או כלשון הבריית', גבי פטורא דב"ש, ש"מ מאן דמחייב בבריית' סדין בציצית דאוריית', ואסר לה מדרבנ', תכלת קאסר משום כלאים ולא לבן דאיפשר במינו, ואע"ג דמיחייבי בחוטי לבן בסדין, מ"מ עיקר המצוה אינו, והיינו דא"ל מלאכא לרב קטינא דמיכסי סדינא, ולפי הדעת חוטי לבן היו בו דלא שביק ב"ה ועביד כב"ש. והאי דקפיד מלאכא, משום שהיה לו לרדוף אחר תכלת, כדי לקיים עיקר המצוה, והכי קא"ל טצדק' למיפטר נפשך מציצית, מפני שהתכלת דמיה יקרין אתה מבקש תחבולות ליפטר ממנה, והאי דקא"ל מציצית, משום דעיקר מצות ציצית בתכלת, והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה, אלא אחת מן השתים כמו שאמרנו. א"נ היינו קפידא דמלאכא, דאע"ג דאוקימנא דכד מיכסי בטלית דבת חיובא חייבי רחמנא, והאי סדינא לאו בת חיובא היא, כדאמ' לפי שאין הכל בקיאין, או משום כסות לילה או משום שמא יקרע סדינו, מ"מ מזה היה כועס, שלא היה רודף אחר טלית בת חיובא, כדי לקיים מצות ציצית שלימה בתכלת. וכה"ג שנינו [סוכה כ"ח ע"א], אצל ר' יוחנן בן החורנית שהיה יושב בסוכה גדולה בפתח ושלחנו בתוך הבית, והיה מקיים בה מצות סוכה בשעה שהיה ישן בתוכה, ולפי שלדברי ב"ש לא היה מקיים מצות אכילה, אמרי ליה לא קיימתה מצות סוכה מימיך, וה"נ קא' הכא לפי שלא קיים מצות ציצית מן המובחר, קא"ל למיפטר נפשך מן ציצית, אע"פ שהיה מקיים ציצית בלבן דומיא דסוכה. ותדע שהוא מקניטו, על אשר לא היה רודף אחר טלית בת חיובא, דהא אמרי' נהי דחייביה רחמנ', כי אית ליה טלית בת חיובא, לאהדורי אבתרה מי חייביה, ואפי' הכי כיון דגברא רבא הוא מיבעי ליה לאהדורי בתר קיומי מצוה, דילפי' ממשה דכת' [דברים ג'] אעברה נא ואראה וגו', וכי צריך היה משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה, שהרבה כל תחנונים הללו בדבר זה, אלא הרבה מצות נצטוו ישר' בארץ ותליות בארץ, והיה מתאוה לקיימן, לפיכך הרבה פגעים ותחנונים על כך. והת' בפ' במה מדליקין [שבת כ"ה ע"ב] ה"פ שהיו תלמידיו של ר' יהודה בר אילעאי מחבאין כנפי כסותן ממנו, גם הם נתעטפו בסדינין שהיו בהן חוטי פשתן, והיו מחבאין אותן ממנו, בשביל שלא הטילו בהן תכלת אלא לבן, דאיהו לא גזר משום כסות לילה, ואמ' להם בניי לא כך שניתי לכם, סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה. דכך שניתי לכם, היציעה של בריית', וב"ה מחייבין בכל דבר בין בתכלת בין בלבן, ואין דמהלכה כדברי ב"ה הביא להם ראיה, אלא שכך היציעה של בריית' ששנה להם, ומיהו גם ב"ש מודים דאם יש לו תכלת שיטיל בו, דאינהו שרו נמי כלאים בציצית במקום מצוה, ואתם למה לא תיקנתם תכלת בסדינכם, ואינהו סבור, משום כסות לילה, אע"ג מדאוריית' מיחייב, מדרבנן גזור משום כסות לילה, ויש כח ביד בית דין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כדאית' פ' האשה רבה [יבמות צ' ע"ב], בעיי לאותובך ערל והזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת, אלא בכולהו שב ואל תעשה נינהו, ואין נראה כאילו עקרוה לגמרי. ואע"פ שלא פירש כך בבמה מדליקין, מיהו כך בינותי מתשובתו כל זה לשון הר"ר בונפנט. וקצת האריך בנו הר"ר יקר שיח' מלשון התשובה. כי כמה הוכחות יש בדבר, [שסדין] בציצית לא נפטר מלבן שהוא מינו לכל הפחות, ולפי' המפרשי' דב"ש פוטרין בסדין בציצית בין מתכלת בין מלבן קשה, וכי לית להו לב"ש סמוכין מן התורה, כדנסב לה ר' אלעזר מקרא בריש יבמות [ד' ע"א], שנ' [תהלים קי"א] סמוכין לעד לעולם עשויין באמת וביושר, והא אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה, [במשנה תורה דריש] אי משום דמפנה, אי משום דמוכח, וכן משמע בריש מס' יבמות [שם]. ותו אי לית להו לב"ש סמוכי' אפי' במשנה תורה, א"כ לית להו נמי דאתי עשה ודחי לא תעשה, וזה אי איפשר להיות, ומהיכא נפקא להו אם לא מכלאים בציצית, כדאית' בפ"ק דיבמו', ואע"ג דאיכא דמפיק דאתי עשה ודחי את לא תעשה, מראשו בנזיר פ"ג מינין [נ"ח ע"א], דיחוי בעלמא היא ואין למדין הימינה, כדמוכח ביבמו'. ומדאמר ר' אלעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, מכלל דהלכה כב"ש. והצרפתים מפרש' כולה סוגיא דמנחות דאתיא כב"ש דגזרי משום כסות לילה, וכתבו הצרפת' וכן הלכה. וכן פוסק בסדר רב עמרם גאון, שזו היא אחת מן שלש דהלכה כב"ש. ואומ' ר' שכך עשה בתשובתו. ועוד אומר, כל המטיל ציצית בסדינו אינו אלא טועה דהא מלאכא אשכחיה לרב קטינא, ועוד אית דגרסי שדא ר' זירא לסדיני', כלומר השליכו מעליו ולא הלך בו יותר, כיון שלא היה ראוי להטיל בו ציצית כלל. צרפת'. ולדברי הכל צמר בשל פשתים לא, כיון דליכא תכלת, אבל בדומה שמפור' ביבמות, דכי ליכא תכלת ד' חוטין של צמר בפשתים הוא דלא, אבל ב' חוטין של צמר וב' חוטין של פשתים שפיר דמי. ובתשובה אחרת ראיתי כמו כן בנופת צופים, דודאי אין להטיל ציצית בשל פשתים אפי' ציצית לבן נמי לא. וקצת הוכחה דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, וקתני סדינ' דומיא דסרבלא, מה סרבלא דלאו בר חיוב הוא כלל דסרבל הוא מקטורן דאין לו כנפים ד' ואין בה חיוב ציצית כלל, אמ' סדינא נמי דלאו בר חיוב הוא כלל, ואין בה משום ציצית. והיינו דקא פריך הת', א"ל אי אמר' חובת טלית היא הא לא מחייב', ואי ס"ד דמין במינו מטילין, אמאי לא רמא ביה רב קטינא ציצית של פשתן, והלא מן התורה מותר, כדרבא רמי, כת' הכנף מין הכנף, וכת' פתיל תכלת, כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, צמר ופשתים פוטרין בין במינו בין שלא במינו וכו', אלא ש"מ דלפיכך לא תטיל בו שום ציצית, דסמך אגזירה דרבנן דאסרו להטיל ציצית בסדין וכו'. התשובה ארוכה מאד ונקצרה.
אבל באלפסי כתב בהלכות ציצית בתשובת רש"י, והא לך לשונו. ת"ר סדין בציצית וכו'. במנחות פ' התכלת, א' רשב"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהן מוטב, ומפרשי' העולם כגון שיטול בטלית במינו, צמר בצמר ופשתי' בפשתי' מוטב, ואם לאו שאין לך פשתי' להטיל בפשתי', קודם שתיבטל המצוה שלא לקיימה יבא עשה וידחה לא תעשה. ולא נהיר' לר', דהא כל דבר שאיפשר אע"פ שאין לו עכשיו לא קרי אי איפשר, דאם אין לו עכשיו יכול שיהיה לו לאחר זמן, ולא קרי אי איפש' אלא דבר שאי איפש' להיות כלל, ותו דהא רבא דאמ' לעיל [ל"ט ע"ב] בהדי', דצמר ופשתי' פוטרי' בין במינן בין שלא במינן, והיינו כלאים כדמוכ' לעי', דאישתרו כלאים בכלך, ש"מ דאעג"ב דאית ליה תרוויהו, יש לעשות כלאים, וכן סביר' ליה לתנא דבי ר' ישמעאל, דבצמר ופשתי' שרו ביה כלאים, וכן שמואל ולוי ורחב' א' רבי יהוד' דכל הני לית לאוקומי בדלית ליה מינו. ותו דאי כפי' המפר', קשי' מפ"ג מינין [נזיר מ"א ע"א], בנזיר שגלח וכו' אי ס"ד אי עביד במלקט ורהיטני מצוה קעביד, כיון דלא כת' תער ליעביד כר' שמע' בן לקי', דא' כל מקום שיכול לקיים שניהם דלא אתי עשה וכו' ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה, ועתה לפירוש' יאמ', כי איצטריך קרא למישרי תער היכי דלית ליה מלקט ורהיטני, אלא ש"מ דכל מילת' שיכול להיות שיהא לו לא קרי אי אתה יכול. להכי פי' מו' הכי, לא יהא אלא לבן, פי' צמר לבן, דכלאים בציצית אישתראי, ומשני כיון דאיפשר כרשב"ל דא' כל מקו' שאתה מוצ' עש' ולא תעש' אם אתה יכול לקיים שניה', כגון ציצי' של פשתי' בטלית של פשתי', וציצי' של צמר בטלית של צמר מוטב, דכיון דאיפשר לקיים זאת המצוה במינו, לא התירה תורה שלא במינו, דבכה"ג לא אישתראי כלאים כלל, ואם לאו שאינך יכול לקיים שניה', כגון גבי תכלת שהתירתו תורה, דאי איפש' בלא כלאים ואמרה תורה שעיקר מצותו כשיש לך תכלת לעשותו כלאים, שהרי כתיב ונתנו על ציצי' הכנף, היינו מין כנף בין אם הוא צמר בין אם הוא פשתן, וכת' פתיל תכלת דהיינו צימרא והוא כלאים, וכת' לא תלבש שעטנז גדילים תעש' לך מהן, דמשמ' שהתורה התירתו בכלאי', היינו דוקא בתכלת שעיקר מצוותו בכך ואין יכול לקיים עיקר מצות ציצית אלא יבא עשה וידחה את לא תעשה, דבהא ודאי מודינא. וה"פ שמעת' לעיל, אמ' שמואל משמי' דלוי חוטי צמר פוטרי' בשל פשתן, פי' אם טלית פשתן שיש בו תכלת וגם פשתים, דהוי מין הכנף, יטיל בו נמי חוטי צמר לבן דהא הותר בו כלאים, מאחר דאית ביה תכלת. איבעי' להו חוטי פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, פי' צמר לבן אע"פ שיש בו תכלת וקיים נמי מין כנף וגם תכלת, צמר בשל פשתים הוא דפטר, פי' אע"פ שקיים כבר מצות ציצית ותכלת בכלאים, והיה לי לומ' אין להוסיף כלאי' בלא תכלת, אעפ"כ לא אומ' זה, דכיון דתכלת פטר והוא צמר, לבן של צמר נמי מיפטר, אבל פשתי' בצמר לא, פי' אם יש לו טלית של צמר לבן והטיל בו תכלת, יטיל בו מין כנף דהוא צמר לבן, אבל פשתי' לא יטיל בו, והאי דכת' גדילי' תעש' לך מהו היינו מן הכלאים, אוכל לומ' דהיינו דאיצטריך קרא לתכלת לטלית של פשתים, או דילמא כיון דכת' צמר ופשתי' וכת' גדילים תעש' לך מהן, לא שנא הכי ולא שנא הכי, ומסיק א' רחב' אמ' ר' יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן עם תכלת, ושל פשתי' פוטרין בשל צמר עם תכלת דוקא, ועיקר מצוותו היא כך דרחמנא שרייה, אבל בלא תכלת לא שרי, דהא איפשר במינו כרי' לקיש, ולעולם ודאי כפי' מורי, דכל מקום שאי אתה יכול לקיים, פי' היינו עיקר המצוה בלא עקירת הלאו, כגון גבי ציצית בתכלת ודאי יבא עשה וידחה לא תעשה, שהרי התורה התירתו, וכדהת' בנזיר פ"ג מינין, שאם היתה המצוה במלקט ורהיטני כמו בתער, לא הוו שרו בתער, אבל אם עיקר המצוה אינה כ"א בתער, אע"פ שהיה יכול לעשות במלקט ורהיטני לא, אלא ידחה לא תעשה ויקיים מצות תער. ועוד יש ראיה ברורה מפ"ב דיבמות [כ' ע"ב] בגמ', אלמנה לכ"ג איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר' יוחנן ורשב"ל, חד אמ' פוטרת וחד אמ' אינה פוטרת, ומסיק כי פליגי באלמנה מן האירוסין, מאן דא' פוטרין, אתי עשה ודחי לא תעשה ומאן דא' אינה פוטרת, לא אתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאיפשר בחליצה, מיתיבי אם בעלו קנו תיובתא, לימ' תיהוי תיובתא דרשב"ל דאמר כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם וכו', אמ' לך רשב"ל כי קאמינ' היכ' דמיקיימא מצוה, פי' מה שאני אומ' דאתה יכול לקיים שניהם מוטב, היינו היכ' דמיקיים מצוה, הכא חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא, ולפיכך קנו ויש לו לקיים מצות ייבום, וכמו כן הכא בציצית, אע"ג דבסדין איפשר לקיים במינו בחוטי פשתים, במקום תכלת לאו מצוה ויש לדחות הלאו. ובפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ג ע"א], ה"פ אמ' רב משרשי' באו' לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין, פי' כל אב אי איפשר שלא יתכוין לקוץ בהרת בנו, אי איכא אחר ליעביד אחר, שהרי מצות המילה תוכל להתקיים ע"י אחר ויהא האב אסור למול כרשב"ל וכו', ואחר אין בו שום איסור דלא קא מכוין, ומשני דליכ' אחר, פי' מאחר שאין עיקר המצוה תלויה למול את בנו אלא באב, והרי הוא בעיני כמאן דלית אחר במקום מצות האב, דלאב קא מזהר רחמ' ולא לאחר, ועיקר המצוה היא בו, וכדאמ' בפ' הערל בריש [יבמות ע"א ע"ב], כגון שהיה אביו חבוש בבית האסורין ולא מל אותו אחר, אלמ' מאחר דעל האב מוטל עיקר המצוה אע"פ שאיפשר באחר, ימול אע"פ שיש שם בהרת, וכמאן דכת' האב ימול דמי, והיינו אי איפשר לקיים שניהם, שהרי אין מצות המילה מוטלת על האחר, כמו על האב. ועוד אי כפי' המפרשי', דאמ' אם לאו שאין לו פשתי' בפשתים, יטיל בו דצמר והוי כלאים, א"כ אי לית ליה אלא כלאים כגון שנארג בו כלאים יתלה בו ציצית וילבש אותו, וליתי עשה ודחי את לא תעשה, אלא מיסתבר כדפי' מורי. לשון הרב ר' בונפנט הלוי זצק"ל.
